|
דָּבָר
עתון פועלי ארץ ישראל
מוּסַף לְשַבָּתוֹת וּלְמוֹעֲדִים
–––––––––––––––––
יח (כרך ח') יום ו', ד' ניסן תרצ"ג 2339 רנז
צִלָּה דְרַפְּקִין
–––––––––––––
בַּשָּׁנִים הָהֵן
הדמוּיות המתוארות בספּוּר הנתוּן בזה הנן כוּלן "גנסיניות", דמוּיות "אצל",
"הצדה", וכו'. המרכזית שבהן, שכל השאָר מפרפרות מסביב לה ו"תלוּיות" בה,
זו שנרשמה כאן בהמית-נפש והעיקר בשירטוּטים מציאוּתיים ברוּרים, היא
דמוּת א. נ. גנסין.
המשוררת צלה לוין-דראפּקין היא בת בוברוּיסק, רוּסיה. עוד בילדוּתה
כתבה שירים רוּסים. הפסיקה לשנים אחדות וחזרה לכתיבה – רוסית –
בהשפּעתו של א. נ. גנסין. ב-1922 יצאָה לאמריקה, שם קרבה לספרוּת היודית.
בזמן האחרון היא כותבת גם ספּוּרים. את המוּבא בזה פרסמה לפני חדשים
אחדים ב"צוּקוּנפט" (נובמבר 1932).
מ. פּ.
|
|
א.
יום אפור ; שלג כבוש, רפוש, על פני המדרכות.
חיילים עברוּ בקצב מתוך נגינת-חלילים. הצלילים
הדקים נקבוּ את החלל האפור הקר, ככאב זה של
שינים.
דברי-השׁירה, שנקרו לבלב (בי"ת סגולה) זה לא
כבר בחוברת לא-גדולה, התמזגוּ עתה כליל עם הנעי-
מה של החיילים המחללים, העוברים בסך:
"הַיּום הָיָה אָפוּר, עָצֵב:
אָפוּר, עָצֵב כַּשִּׁמָּמוֹן –
חֶדר נוֹחַ לב וָלֵב
הִסְתַּתְּרוּ מֵעֵין הַיּוֹם.
הנגינה, המדרכות הלבנות-הדלוחות. השמים
האפורים – הכל העיק על הנפש, העציב. משהו קרא
לאי השלמה :
– רק לא כך, לא כך – – –
|
חיילים מספר, מזויני רובים, צעדוּ אחרי המנגנים.
"טוב להירות עתה – עברה מחשבה במוחה –
ליפול
כאן על השלג ולהכתימו בדם".
צר נעשה לה, לבלה, בכרך. צר כבעיירת מולדתה.
הלמודים לזרה היו, לא לקחו לב. לנס צפתה. יתרחש-
נא מה ויעלה אותה מעל למציאוּת כהה זו !
כשבתה פעם על ספר לימודה הורידה פתאום
את הפתילה העשנה ותברח אל ז'ניה. עם זניה קל
לה ; העצב נעלם.
ז'ניה היא בת-כפר. למחיה אין שולחים לה כמעט.
אבא, הפשטן, לאחר ששילם את שכר הלימוד, חושב-
אומר, כי די בכך. בלה מחלקת עמה את ארוחותיה.
טוב לסעוד עם ז'ניה יחד בבית אוכל קטן זה, שסטו-
דנטים אוכלים בו.
לז'ניה לא היתה יכולת לגור בחדר לחוד ועברה
לשתי חברות-תלמידות. בחדר אחד אתן היא. לא גדול
כה השכר.
1
|
|
בלה עתה בדרך לז'ניה, לדירתה החדשה.
–––––
שלש מטות בחדר הגדול.
– אני גרה עכשיו עם האחיות ביכובסקי. בתי-
אטרון התודעתי אליהן פעם.
– מענינות הן ? – שואלת בלה.
על שפתי ז'ניה בת צחוק מיוחדת-כונה :
– לעצמן משעממות הן, אבל לכשתהיינה בחב-
רתו של בן-עירן סטיסוֹן, ענין רב בהן. נינה, הבכירה,
תאהב אותו בגלוי. שרה, הצעירה, אמור תואמר כי
תשנא אותו כמותך. ואולם לי נדמה, כי אף היא תאהב
אותו ולא פחות מאחותה.
לא בפעם הראשונה שומעת בלה את שמו של סטי-
סון. היא שואלת :
– את מי משתיהן יאהב הוא ?
מפי ז'ניה פורץ צחוק :
– הוא יאהב ? אין זה הולם אותו. שקט הוא,
מסוגר הוא ; אפס מאד-מאד יתענין בבני אדם. שלי-
טה יש לו עליהם. כל לבם יגלו לו. אני יראה אותו.
עשוי הוא להוציא מלבך את החבוי בו, את הנסתר.
שרה אומרת, כי תשטום אותו
על שסיפרה לו דבר,
אשר לאיש בעולם לא היתה מספרת אותו. היא קוראת
לו : גונב לב.
– מה ענין לו בסודות-זרים ?
– בחיים ענין לו. כי על כן, בלה, – ועיני
ז'ניה יורות רמז-חן – סופר הוא.
בעיני בלה נצתה אש. מעולם לא ראתה סופר,
מלבד אשר בתמונות.
– האם קראת מדבריו ?
– הוא כותב עברית. הלשון זרה לנוּ. לדאבון-לב.
רק זה אדע, כי הוא כותב רומנים. וירחון לונדוני, בו
באים דבריו, מהלל אותו מאד.
– האם לעתים קרובות יבוא הנה ?
– תתודעי אליו. אני אסדר לך זאת. גם אקנה בך,
כי סופר ראשון הוא אשר תכירי בחיים. בו – בטחון
גמור לי – לא תתאכזבי.
– כלומר ?
– הכרתי כבר סופרים. כבוד רב לא העירו בי
לספרות. מלבד אשר בת למין היפה אַת לא יראו בך
דבר.
– והוא סטיסון, אין לו ענין במין היפה ?
מבט ברק בעיני ז'ניה.
– אל דאגה ! ראה יראה את יפי-עיניך ואולי
גם עוד דבר-מה.
את לב בלה כבשו מחשבות. מגורה היא מדמות
סטיסון זה שז'ניה רשמה לפניה.
|
– ישנה כאן נערה – המשיכה ז'ניה – אשר
תרדוף אחריו מעיר לעיר, מבית אחד למשנהו. שרה
אומרת, כי אין בטחון מוחלט בטהרת היחסים ביניהם,
אבל הן שרה תשנא אותו ולא כל דבריה מציאוּת.
– הלא אמרת, כי אין הוא אוהב איש – שסעה
אותה בלה.
על שפתי ז'ניה חיוך-אירוניה.
– ראי, אַל תתאהבי, גם בטרם תראי אותו.
– מפיסטו בשמלה אַת – כועסת בלה.
–––––
כששבה הביתה – עיפה וחדורת קור החוץ –
ושכבה במטה, תקפו אותה הזיוֹת, הזיות שמבוקר
הילדות הרחוקה נמשכות הן וצומחות בה ובשלות
עד היום.
גם למחרת בבוקר הזתה, חלמה : נפלא "הוא"
מרפא הוא לנשמתה, ללבה, לגופה ; טוב הוא ומגרה,
כאיש אהוב. מה הוא איש אהוב ? נשיקתוֹ – הת-
אחדות. אך זה אשתקד חשוב חשבה, כי פרי-נשיקה
– ילדים. ואולם גם בלי זה נשיקתו – התאחדות.
גם אם ישנו עוד דבר-מה. מה עוד ישנו ?
התדע ז'ניה ? אולי יודעת ז'ניה...
בלי אונים היא, נמוגה, ראשה בוער, ו"הוא"
מענה את בשרה. היא נותנת לו לעשות זאת. ילדה
רעה היא ולהלקות צריך אותה. פחות מדי הלקו אותה
בימי ילדותה. רק פעם אחת
קרה זה. רק פעם אחת
"יצא" אבא מן "הכלים", ועד היום זכוּרות לה ההצ-
לפות החריפות על גבי העור הדק. גדולה היתה הבו-
שה, אבל היה היה דבר מה בכך, שקידש אוֹתה אז,
שטיהר מעקשנוּת ורוע לב.
יום שישי היה אז. הנרות,ידי אמא הדליקו אותם,
ברוֹך הזהירו, כקרני שׁמש ממש, לעיני הדמעות שלה.
עוד רטוּבות היוּ. מלאכים לטפוּ אוֹתה בקרני אש חמות
ונחמו ונחמו.ואהבת קודש, אהבת קודש בערה אז בלב
לאבא זה, שאך זה עתה הלקה אותה.
בת שש שנים היתה כשנשקה ליד אבא שהלקתה
אותה. בת שבע עשרה כמעט הנה עכשיו. וכמה תעתיר
נשיקות לזו היד, לאלה השפתים, לאלה הרגליים של
אותה דמות אבהית גדולה, אשר תאות, אשר תרצה,
להלקות אותה עכשיו.
–––––
זמן רב שכבה בלה במטה בלי נוע. לבסוף קמה.
המיחם היה כבר קר. ה"משכים לקום – מתת-אלהים
מוכנה לו" – אומרת, מטפת, בעלת הבית.
היא סרה לסעוד לריסטורן קטן, למדור-המרתף.
ישבה שעות בגן, מול פני האנדרטה של פוּשקין.
2
|
|
והקורסים ? הבחינות ? מה יאמרו בני המשפחה,
לכשתשוב בלא-כלום ?
יאמרו מה שיאמרו.
זמן רב הלכה אל מול פני השמש, עד שראתה
דמות אביר זהב במערב.
–––––
במסדרון מעונה של ז'ניה היה כבר חושך. בלה
לא יכלה למצוא את הדלת. מישהו נכנס אל המסדרון
והצית גפרור. נראה מספר הדלת.
שניהם עמדו מול דלת אחת.
בטוחה היא, כי סטיסון הוא – דמות גבוהה,
זקופה, בשחור-המסדרון.
פותחים, שרה ביכובסקי בפתח.
– סטיסון ? ערבא טבא !
הוא מסיר את מגבעתו.
בלה בודקת-חוקרת את פניו : שער בהיר ; שפם
בהיר יותר, נופל יורד על השפה העליונה ; המצח
רחב, גבוה ; זהב-השערות שעל גבי מצח זה צורת
משולש לו ומשוה לו דמות של ספינכס. העינים, דומה
כי חרוטות הן, מעמיקות, בתוך הפנים. עינים כחולות,
שקטות.
בלה שואלת את עצמה : "האם הזתה-חלמה
על פנים כאלה ? לא. הפנים אשר חלומותיה היו
מלאים אותם אחרים היו. כוח מושך של מגניטים היה
בהם ושחור לוהט או עומק-תכלת בעינים שלהם".
שרה נזכרת :
– אך, סלחוני ! הן שכחתי, כי אינכם מכירים זה
את זו.
סטיסון מרכין ראשו לעומתה.
בלה אינה מוסיפה להתבונן בסטיסון, אך היא
מרגישה לעיתים את מבטי עיניו הכחולות, הנתונים בה.
רינה פנימית, שׂמחה, בה. וכמו תמיד, ויותר
מאשר תמיד, בשעה ששמחה בה, קלות הן תנועותיה,
מהירות קצת, ריתמיות. דברי שירה יקרים של משו-
ררים אהובים מתמלטים בלי משים מפיה תוך כדי
צחוק מדרדר, קדחני.
בעיני האחיות ביכובסקי – אין התנהגוּת זו של בלה
טובה. אין הן מעלימות זאת.
סטיסון נגש אליה ; קרב-קרב. הוא יושב על ידה
ועיניו – זיקי תכלת יורות הן בה. לא שויון-רוח בהן,
בעיניו.
היא – כולה רטט, רעד. צחוק פורץ מפיה, צחוק
אדיר.
האחיות ביכוסקי – מרירוּת בהן. הסבלנוּת – עוד
מעט ופקעה.
|
– מה מקום כאן לצחוק ? לא מובן... – מעירה נינה
בנמיכוּת קול.
ואולם שרה מוחה מחאה עזה יותר. היא מבקשת
מאת בלה לחדול מיד, להפסיק.
בלה אינה מבינה ממה לחדול, מה להפסיק. אין
היא יכולה לשחרר עצמה ממבטו של סטיסון. כמהופ-
נטת היא מביטה בו ואינה חדלה לצחוק.
גם הוּא, סטיסון, צוחק ומקבל כל מלה יוצאת
מפיה – בצחוק. כל "חכמה" תמימה של ילד טוב
הוא צוחק ; כלהלצה מוצלחת או כלמחזה מבדח בתי-
אטרון. טבעי הוא צחוקו, שקט, נובע מן הלב.
האחיות – כאובדות הן, אובדות בהחלט משמע
צחוק זה של שניהם.
בלה מציעה לצאת לטייל, ובמשך הזמן, בו לוב-
שים מעילים אין פּיה פּוסק מלצחוק. לסטיסון. היא
לוקחת מעל השוּלחן מראה קטנה, מראַת-יד ופיה צוחק
ומכריז :
– כמה לא-יפה אני עכשיו !
מחלפות-ראשה ירדו-גלשו וכנחשים שקטים היו
מאוּמנים על כתפיה. היא מחפשת את סיכותיה
על ריצפת החדר.
סטיסון מגיש לה אחת מהן ועינה רואה-"חוטפת"
את צחוק מבטו ה"משונה".
––––
ברחוב הם נפרדים מן החבוּרה. הוא גבוה ממנה
הרבה. הוא מביט עליה בכפיפת-ראש נאה. גופו –
עדן בו ; הילוכו – ריחוּף. רגליה הקטנות מתרוממות
נשאות לקצב משלו גם היא – מרגישה היא – מר-
חפת, גמישה. כעל מרבדים ילכו-יצעדו. רוחה עודה
מרוממת בה, אבל הסער עבר. הצחוק פסק, כאילו דלק
אותו הרחוב עד תומו.
– לאן אנחנו הולכים ? – נגשה נינה, נגעה
בשרוולו.
– אנו מלווים את בלה.
עכשיו הלכו הכל בשקט. בלה הסתכלה בשמי
הלילה. מין ערבוב כזה של עננים, זה בתוך זה, לא
ראתה כמדומה, מעולם.
"כמוח אדם ממועך" – חלף בה הרהור. היא
רוצה לאמור זאת לסטיסון, מפנה אליו את ראשה ואינה
אומרת כלום. לעין-הלילה הרועדת דומה הפרופיל
שלו לספינכס שבמדבר. ואף על פי כן לא היתה בו,
לא בפרופיל שלו ולא בכל דמותו כולה, אף משהו מן
הקשיוּת שבאבן. כעב כהה נדמה לבלה. קרוב היה
כלילה זה. כבתנומה קלה שקועים היו – בני החבורה
– מדממה זו בלילה.
3
|
|
ב.
שני ימי שממון ועצלוּת עקשנית.
ואולם באה שמחה. שמחה רבה, גם משונה. ז'ניה
לא חיכתה לבואָה. היא באָה בעצמה לספּר לה.
אתמול היה סטיסון אצלן. דיבר עליה, על בלה.
דיבר עליה ? הרפיון חלף-עבר מהר. הדם החיש
מרוּצתו. "התפּעלתי ממנה ; כל כך נהניתי ממנה"
– אומרת ז'ניה בפאתוס, מנסה לחקות אותו, את
סטיסון.
אודם-רינה הציף את פניה של בלה. נמצא : מבין
הוא לה, מבין.
יוצא : כל ההשתובבויות האלה, כל ההתפרצויות
של צהלת-לב או חגיגיוּת-רגש, שבגללן "פראית" היא
בפי מכיריה, בגללן מלמעלה למטה יביטו עליה, כעל
תינוק פתי זה – הוא התפעל מזה. הוא נהנה מזה.
אלה שאינם יודעים להעלות חיוך טוב, רחב, על
שפתיהם ; אלה שדנו אותה לחובה – הוא אינו אחד
מהם. שקט הוא, ואולם זיקי שמחה חלחלו בעיניו
בשעה שהביט בה. פתאום נגש-קרב אליה באותו ערב.
זוכרת היא כיצד עשה זאת.
– מחר "טראויאטה" – הפסיקה ז'ניה את
מחשבותיה – אם נגש תיכף לעמוד בשורה על יד
הקופה, נשיג אולי כרטיסים.
– למי זה רצון לעמוד יום תמים על יד הקופה ?
– עונה בלה בהתפנקוּת ילד.
סטיסון והביכובסקיות יהיו שם. להם ישנם
כבר כרטיסים.
– נכון, ז'ניה ; אנו הולכות לכרטיסים.
––––––
באו לתחילת האוברטורה. בתיאטרון חושך.
רגעים ספורים וצלילי האוברטורה המתוקים כובשים
את לב בלה כולו. הכנורוֹת שרים לה : "אוהבת אַת,
אוהבת את ! מתוקה אהבה – האם תרגישי ? קשה
אהבה, עינויים בה – האם תרגישי ? האם לאהוב
תרצי ? האם למות תרצי ?"
הלב – אין להכיל אותו. לוחץ הוא, מתפרץ,
כאילוּ צר לו כאן, בתוך הגוף הקטן. מפרפר הוא לקצב
הכנורות ; בוכה הוא, מתחנן, אוהב.
לא אהבת-הזיותיה היא, בלי דם ודמות. עם כל
פעימת-נשימה אוהב הלב, עם כל דפיקה שלו. לא
היללה המערכה הראשונה, שלאַחר האוברטורה, את
תסיסת האהבה שלה. אמנם, עבה מדי היתה הפרימה-
דונה, ואף על פי כן. ירד המסך ויהי אור.
ז'ניה דחפה אותה דחיפה קלה :
– הנה הוא יושב שם, עם סימה אלברשטין.
בלה הקיצה.
|
– היא הנערה – המשיכה ז'ניה – אשר תר-
דוף אותו מעיר לעיר.
בלה שלחה מבט לצד, עליו הורתה ז'ניה, ותרא
את ראש-סטיסון הבהיר בצד ראש-אשה כהה. משהו
מחה בה, בבלה, נגד הנערה כהת-השער.
ההיתה זאת צביטת הקנאה הראשונה ? לא רצתה
בלה, בעקשנוּת קשה לא רצתה לחלל, להרוס את רגש
האהבה העז, שגדל-פרח פה בתיאטרון. הכנורות אר-
שוּה פה. לא חשבה למי. עד שראתה את ראשו
של סטיסון תוך תנועת חן נאה לאות הנאה ושימת-לב.
שניהם, סטיסון והנערה, קמו ממקומותיהם.
– בואי – אמרה ז'ניה – ניפגש אתם במסדרון.
בו, במסדרון הגדול, המואר, מצאו את סטיסון,
את האחיות ביכובסקי ואת הנערה, אתה יחד ישב
סטיסון. שלש הנערות עמדו לפניו והיו גדר חיה. גם
בלה וז'ניה סבבוהו. סטיסון הציג אותן לפני סימה
אברשטין.
הוא היה יפה, רב-חן. השערות הזהובות, הסרו-
קות – על גב מצח-הספינכס הפלאי. פני ספינכס
יפים, שערות – כחוטי זהב דקים, ועם זה, חמימוּת
חיה מחלחלת בהם. והעינים – צמד עיני יונה תמות,
כחולות ; עיני בורא תמות, רואות כל. לעומת זה הפה
– חם הוא, רגשני. שפתיו עשויות בחן דק וצבען
ענוג כל כך, שלה, לבלה, נדמה כי נתונוּת הן אל
מתחת צעיף. הפה היפה הוליד בה הרהור : איש רגיל
הוא, כמו הכל.
סטיסון הרגיש, כי בעיני בלה חולף הרהור עליו.
– על מה המחשבה, בלה ? – שואל סטיסון.
היא הרגישה את מבט הסקרנוּת שבעיניו הכחו-
לות, הטובות.
– על מה חשבת זה עתה, בלה ?
בה הביט עתה אדם בכל חושי-הויתו. לא העינים,
כי אם הפה, נדמה, מביט אל שדיה הקטנות, המת-
רוממות בבליטוּת מתחת לבד חולצתה הדקה. בלה
חשה עתה את גופה הצעיר הומה מתחת לבד-החולצה.
היא חשה, כי גם שפתיה מעוּוות העויה רגשנית
כשלו וכי גם עליהן מרחף חיוך-ספינכס כשלו.
הוא שאל בשלישית :
– על מה חשבת זה עתה, בלה ?
שתקה.
חיוכה ועיניה ענו לו ברוּרות, כי לא תענה לו
בדברי-פה.
הוא פנה ממנה אל נינה.
נינה, שהיתה בעלת שערות רכות, עינים רכות
ופה רך ואשר כוּלה היתה רכה כצמר-גפן, שמחה עתה
4
|
|
עד מאד ושלחה ידה, כדרכה תמיד, אל שרווּלו. היא
הרגישה בכפתור שהיה אחוז בקצה-השרווּל ברפיון
קצת ואמרה, כי החוט יתמרטט עד אשר יקרע, ינתק
כליל.
היא אמרה זאת מילנכולית, כמעט פילוסופית,
וסטיסון הסכים לה בחיוך עצוב ואמר, כי צדקה. עיני
בלה ראו, כי הוּא מביט על נינה, שלא היתה צעירה
ביותר, במבט מלא חמימוּת.
הצעירה, שרה, התרחקה מהם תוך חיוך של
ביטוּל.
שרה היא ההיפך מנינה. הכל בה מקוּשה : הקול,
העינים, גם השפתים, גם גוּפה המוּצק, הרחב קצת.
היא יפה למדי. שרטוטי-פניה דקים, פעוטים. יופי
מיוחד לה, מעין יופי של אַמזוֹנות.
אך התודעה בלה לסימה אלברשטין ראתה מיד כי
יש לה זרועות עבות, גוף לא-גמיש, לקוּי-פרופורציה,
וסנטר עבה. את כל החסרונות האלה ספגה אל תוכה
בהנאה רבה. ואוּלם עיניו של סטיסון, כל מראהוּ וד-
מוּתו – כל כך בלעו אותה, שענין סימה אלברשטין
סוּלק לצד. עתה, כשסטיסון עמד סמוך לנינה, זרקה
שוב מבט על סימה ותרא שתי עינים חמות, חומות,
צורבות. ים של רכּוּת-אשה היה בהן. עינים אוהבות,
עינים נותנות עצמן – עיני קטיפה מלאות-אש.
עם סוף המערכה האחרונה נזכרה בלה, כי שכחה
לקחת איתה את מפתח-חדרה. היא הצטערה ולא יכלה
להתענג על המנגינה ועל מראה מות הגבוֹרה על פני
הבמה.
כשירד המסך והתיאטרון געש ממחיאות-כפים,
ספרה לז'ניה בדבר המפתח וזו, אף על פי שהרגע
היה חגיגי ומצב-הרוח מרומם, הבינה היטב מה משמע
הענין.
– אם כן היכן תלוּני ? אצלנוּ ישנה הלילה מי
שהיא מידידותיהן. ואולם יש... – ועיני ז'ניה תרוּ
כבר אחרי סטיסון וסימה אלברשטין.
– בואי, – משכה אחריה את בלה. – הם יצאוּ
כבר מכאן.
הן דחקוּ עצמן מבין שורות-הכסאות, שהיוּ עוד
מלאות קהל מוחאי-כף, והדביקו, במוצא-המסדרון,
את סטיסון עם סימה. שעמדה לרגע כדי לזקוף את
צוארון-מעילו, כחוששת שמא יצטנן בחלל-החוץ הקר.
ז'ניה ספרה לסימה, כי לבלה אין מפתח לחדרה
וכי בעלת-הבית נוצרית היא ולא רכת-לב. סימה הזמי-
נה את בלה אל חדרה היא. סטיסון עמד, מישיר מבט,
ולא שמע, נדמה, דבר משיחתן של הנערות. ז'ניה
ברכה אותם לשלום והצטרפה אל הביכובסקיות, שחיכוּ
לה למטה, ברחוב.
|
סטיסון השמיע הערות אחדות בנוגע לאופירה,
גם הלל את הגבורה-הפרימדונה. סימה הקשיבה לדבריו
ברטט ונשאה אליו עיניה כלאלהים. לאור הירח הקו-
פא היו עיניה – עיני מדוֹנה זכּה.
בלה השתוקקה להוסיף לשמוע את קול-סטיסון
השקט, את "קול היונה" שלו, כבטוּיה. ואוּלם הוּא
שתק זמן רב.
עכשיו, אחרי האופירה, כשקולה של הפרימדונה
הומשל לקול-זמיר, נדמה לבלה, כי קול-אדם יש
בו משהוּ מקולות-צפרים. ואולם בקולו הוא, של סטי-
סון, לא נמצא כל צליל שהוא מקול-צפור. "לפעמון
ששקע בנבכי הים דומה קולו ; כמתוך ערפל ישמע-
יגיע קולו ; כמתוך דחי של גלים רחוקים".
בדמוי אחרון זה מצאה סוף-סוף סיפוּק.
––––––
בלה ישבה על הספּה, שסימה הכינה לה לשנת-
הלילה. היא חשבה על סטיסון : עיניו, נחירי אפּו הד-
וקות, נחירי האַף המארך שלו, פּיו, גוּף-הגבר הנאה
שלו – כל אלה כמו קסמוּ ורדפוּ אַחריה בחדר
זה של סימה. כל דמוּתו שלטה כאן. היא הרגישה, –
בלה כי עם סימה היא תמיד פה, אם בגוּף ואם שלא
בגוּף.
רעד עבר אותה. היא סקרה את החדר : עוני,
עוני רב, קירות בהירים-מזוהמים, שנייר- הטפיטין
שלהם נתפּצל ונתלה מרוב יושן. בשום אופן לא
נצטיירה לה דמות-סטיסון הנאה, הלבושה הדר, בחדר
העלוב הזה.
הוא – בן-רב, סופר. האם אמת בפי ז'ניה,
האומרת, כי לעתים הוּא רעב כאן בכרך. שכר-הסופ-
רים – מספּרת ז'ניה – אשר ישלח לו חלף הספּוּ-
רים המוּדפסים, יוּצא לנסיעות, להלבשה, לחברים.
"ראיתיו פעם ברחוב חיור, מכחיל, ושפתיו צבות כל-
שהו. בטוּחה אני, אותו יום לא בא אוכל אל פּיו.
ואולם לא הוא ויראה זאת".
– מה שקעת כך בתוך מחשבות ? – העירה
אותה סימה – שכבי, בלה, לישון. לי עבודה עוד
למשך שעה-שעתים.
בלה הרימה ראשה ותרא את סימה, כשגוּפה
מורכן על גל של מלמלת-משי. דמות שמלת-אשה נהדרה
היתה לו. צהבהבת-ורוּדה. נגשה בלה אל השוּלחַן,
אל השמלה, והתבוננה-בדקה בהתפעלות עצומה את
האמרה העדינה, את הקפלים המלאים חן, את החפתים
ו"מגדלי"-השרוולים הרוטטים. מה ענין שמלת-משי
זו לפנת-העוני האיומה ? כאן, בחדר זה, אף לא בתל-
בשתה של סימה, לא היה זכר כל שהוּא למותרות,
השמלה, בה באה אל האופירה ; עניבת-הסרט, בה
5
|
|
קישטה את צוארה – רק עניווּת היתה בהן, אף לגבי
קורסיסטית (סימה תלמידת שעורי-חובשות היא).
סימה לא הניחה לה לשגות בפקפוקים :
– אני מקבלת מידי תופרת עבודה לעשות
אותה בבית. מחר עלי להביא אותה מוּכנה. הוצאות-
הכרך מרובות ומן הבית אי-אפשר לעזור.
––––––
בלה קמה משנתה מתוך החלטה ללכת לראות את
סטיסון.
– הארכתי לישון הפעם – אמרה בקול,
ואחר כך :
– הגידי סימה, היכן גר פה סטיסון ? אני רוצה
לגשת אליו.
סימה נתנה בה עיני-תמיהה.
– אוּרי גר פה מנגד. הנה אַראה לך, אם תזדרזי
קצת.
בלה התלבשה.
השם "אורי" ; אופן זה, שסימה ביטאה אותו
וריסיה הארוכים חרדוּ מתוך כך ; הנגינה, שבלה הר-
גישה במלה זו – כתפלה היו לה, כדברי תפלה לאוזן
אשה תמה, מאמינה.
את שמו שמעה בפעם הראשונה משפתיים אוה-
בות אותו. מה יפים הם הצלילים : "אורי".
לא חשבה כלל, אם נאה הוא לבוא אליו מבלי
שהוזמנה על ידיו. לא חשבה, אם טובה השעה לכך.
סימב הביאה אותה אליו.
חדרו היה כבר מסודר. הטפיטין הכהים והשולחן
הירוק התאימו לחדר של סופר. השערות – עשויות
ומסורקות יפה, מופנות למעלה. הוא ישב לשולחן
ומכתב פתוח בידיו.
בברכה שקטה קיבל את הנערות.
– מן הבית ? – שאלה סימה.
– כן, מאת אמא מכתב – אמר מתוך רכוּת
רבה בעיניו – היא מצווה לשתות חלב ולא לאַחר
בערבים.
צדקה, אורי ! – הפליטה סימה בבת-צחוק
– עלי ללכת מכם. להתראות !
ויצאה.
סטיסון הביט על בלה ולה נדמה, כי עיניו קמו
וקפאו. כל ארשת-פניו הביעו יחס קשה, מאוּבן, אליה.
ועם זה יופי היה בפניו ; יופי מיוחד במינו, שהזכיר
– במידה גדולה יותר מאשר עד כה – ארשת-
ספינכס קרה.
– האם הפרעתי לך ? – המליטה בהתלבטות
– היה לי רצון לראות היכן אתה גר.
– לשם מה ? – שאלה סטיסון בקור-רוּח,
|
כמנומנם.
בלה שתקה. ניסתה להעלות בת-צחוק על שפתיה
ולא יכלה.
– להתראות ! – אמרה פתאום והושיטה לו יד.
לחץ אותה לחיצה רפה. יצאה.
למה באה הנה בשעת בוקר זו ? טפשה, טפשה
גדולה...
ביאוש שלחה מבטים לפנים.
"מדוע כה רע היה אליה, אחרי שבתיאטרון נתן בה
מבטים צורבים, נוקבי גוּף ?"
"הוא ירא מפני רומן" – חלפה הרהור-פתאום.
עוד מעט ופרצה בצחוק.
"ואולי כה קר-רוח הוא באמת ? כה קר בטבע-
פניו ?"
מרירוּת קסס אותה דבר-מה. רגש-כבודה נפגע בה.
"מעתה די. מעתה לא אכירו עוד".
––––––
היא לא חדלה לבוא אל ז'ניה, אף על פי שזו
גרה יחד עם האחיות ביכובסקי, ואל אלה היה בא
סטיסון.
שעות-ערב היוּ נמשכות. בלה היתה יושבת על
המטה של ז'ניה ומפנה בלי משים את ראשה לדלת.
מרוב צפיה היתה יושבת וכמהה מילנכולית, ואַחר כך
היו עיניה מתרחבות, נפקחות יותר, כאילוּ מרוב-אור,
בשעה שכובע שחור, לא גבוה, סימן לדמוּתו של סטי-
סון, היה מתגלה בחלק העליון, המזוגג, של דלת-החדר.
כבוּש היה, שקט ונוהג נימוּס כמו תמיד, בלי
אותה שימת-לב מיוּחדת שנהג בה קודם לכן.
בא – וּבלה מתעוררת, שמחה יותר, ואוּלם
בשמחתה היתה עכשיו מתינות, כהד רפה, רפה-
בטוּי, לזה התוסס בלב.
לנער הרוּסי, שהיה מכניס יום-יום, עם ערב, את
המחם הרותח, אמרה-לחשה פּעם :
כּה הוֹמֶה לִבִּי לַיַּעַר
וְצַר לִי, צַר עַד לִדְמָעוֹת –
(נִיקרסוב)
ועשתה זאת בדרמתיות כה משעשעת, מתוך
שליחת-יד כה פּתיטית, שמעיני סטיסון נתזוּ שוּב
עליה, כבפעם הראשונה, שביבי-תכלת, שפע רב.
בלה הפנתה ראשה ממנו. היא ידעה, כי סטיסון
מונע עצמו מבוא ביחוסי קרבה יתרה עמה, כי הוּא
לא יאהב אותה לעולם, כי אף אהבתה היא אליו אינה
רצוּיה לו. ואוּלם יחד עם זה הרגישה, כי לבה הולך
ונכבש על ידי רגשי כמיהה שאין לה שליטה
עליהם. לא פעם התודתה בפני עצמה, כי אין היא
6
|
|
הולכת אל ז'ניה בלתי אם לשם סטיסון. ידידוּתה של
ז'ניה אין כל ערך לה, אם לא יבוא אל מעונה הוּא,
סטיסון.
––––––
ז'ניה לא פסקה לספּר לה, כי הוא מוסיף להת-
ענין בה, להתחקות עליה, וכי לעתים יזרוק בה,
בגנבה, מבטי תהיה נוקבים.
– הנה מצוא תמצאי עצמך באחד מרומניו –
מבטיחה אותה ז'ניה.
בכל שעה דברה עם בלה עליו.
– האם הרגשת פּעם, כיצד הוּא אוכל ? –
אומרת לה ז'ניה – קשה לתפסו אוכל. והן לא פעם
אכל בפני. מין אופן-אכילה לו, שאין לראותו. לתפסו
בעינים. כוּלו – לא מעולם זה הוּא, לא מכאן.
ומפּי ז'ניה נודע לה לבלה גם זה, כי השלישית
מבין האחיות ביכובסקי, זו שנשארה שם, בעירת-
המולדת, נערה שעוד לא מלאוּ לה חמש-עשרה שנים
ואשר היה היתה תלמידתו של סטיסון – אוהבת
אותו, מאוּהבת בו, עד כדי שגעון. ספרוּ פעם
האחיות, כי מצאו אותה, את מינה הקטנה, מנשקת
למעילו של סטיסון, שפּשט אותו לרגע קט.
"הכל אוהבות אותו" – חשבה בלה והרגישה
מעין תעוב להיות גם היא אחת מהן.
אותו ערב לא הלכה אל האחיות. סבבה-התהלכה
ברחובות. העיק מה מבלי נשוא. לספוג אל תוכה את
הכרך, כאר הסכינה לעשות, לא יכלה עתה. בכליון-
לב, בערגון, התבוננה בעוברים ושבים : אוּלי יקרה
הוּא, סטיסון, ביניהם. הנה קרב מישהוּ גבוה, זקוף.
הנשימה נעצרת. לא, לא הוּא.
כך כל הערב. על המשמר היתה. וללא כל תוצ-
אות, לשוא.
––––––
בלי הפסק ראתה אותו לנגד עיניה. כגלים אלה
הבאים וקרבים אל החוף, כך קרב-בא עליה. ראה
ראתה את ראשו המוּרד קל אלי חזה ; את טוּב-עיניו,
שגם בהיותן קרות וחסרות-יחס טובות הן ומעמיקות
ראות ; את שפתיו, הנתונות, כביכול, אל מתחת
צעיף עדין וחיוך רועד תלוּי בהן.
אותה מנוּחת נפש, שנמשכה ימים אחדים, בהם
התאַפּקה מללכת אל ז'ניה, פּקעה, סוף-סוף. בסערה
נישאָה מעל המטה : לראות אותו היא צריכה.
– וּרצוני – צו – קראה בקול תקיף, מצוה.
היא החליטה לראות אותו בשעת ערבים, לא
בבוקר, כבפעם הראשונה, בשעה שהיה קר אליה
בבוקר מריר, קר.
בלב חרד דפקה על דלתו.
|
"לבוא !" – קלטה אָזנה את "קול החרשים"
שלו, את זה הקול שאינו מכאן.
השמש השוקעת אינה שולחת אל תוך חלונותיו
בלתי אם את אחרונות-קרניה, ופניו, המופנות אל
הדלת, בחשכה הן.
הוּא מבקש ממנה לשבת.
בפנת החדר היא מבחינה פיקוּס גבוה, זקוף,
בעל עלים מסוּדרים בסימטריה נאָה. חדוּש הוּא לה.
אָז, בפעם הראשונה, לא הרגישה בו.
– פיקוּס יפה עד מאד ! – אומרת בלה.
הוּא כמו "מושך" את נחיריו. מחייך הוּא,
כביכול. לעתים קרובות הוּא עושה כך, במקום לחייך
חיוּך-פּה. תנוּעה זו הולמת אותו. כשהוּא מחייך כך,
נע ונעור בנפש בלה משהו חבוּי, אָפל.
הוא קם ונגש אל קיר הרעפים הלבן, המחמם
את החדר.
– מה לך עתה, בלה ? מה בפיך ? – שואל הוּא
אותה ועיניו מחייכות אליה מילנכולית.
קמה גם בלה ונגשת אליו.
הוּא אוחזה בכתפיה, משהה מבט רגעי על פּניה
ומרחיקה אותה קצת מעצמו.
בלה – נועם לה מן הנגיעה.
– אני חשה עצמי אוהבת אותך קצת – אומרת
בלה בלי צל-ביישנות.
– לא צריך... – מנדנד הוּא את ראשו.
– אל תתאהבי, בלה, – הוּא מוסיף – הבה
ננסה להיות ידידים טובים. אני אוהב ידידוּת -
מסיים הוּא ברוך.
הוּא מוציא שעונו מן הכיס.
– שעוּר חדש לי. עברי. עוד מעט אוּכרח
ללכת, כמוּבן.
– אם תלמידה היא, הרי תהיה, ודאי, קרבן
להתאהבוּת בך.
– תלמיד הוּא, בחוּר, תודה לאל ! – צוחק
סטיסון.
כבר החשיך בחדר במידה מרוּבה, בשעה
ששניהם לבשוּ את מעיליהם. סטיסון "עזר" לה.
– האם ראית כבר, למצער, את ידי היפות ? –
הושיטה לו את ידה הקטנה, הנאָה, המחוּטבת.
סטיסון הדליק גפרוּר והגיש אותו אל ידה.
– אצבעות יפות, – העיר.
– ובלי זה אין אתה יכול לראות ? – התרעמה
קצת על המצאָה זו שלו להמנע מקחת ידה אל תוך
שלו.
– קצר רואי אני וּבחדר חושך.
– מדוּע לא תרכיב משקפים ?
7
|
|
– שונא אני משקפים.
יצאו.
בלה הרגישה עצמה מגורה, רוגזת קצת, ממפּלתה
השניה. ורצון בא לה להכאיב לסטיסון, ללעוג לו.
– האם תמיד הנך מחמיר כל כך במין היפה ? –
שאלה אותו.
– אני הנני מחמיר ? – ענה בטון של שויון-
נפש, כאילוּ אחת היא-לו, מה משמיע פּיו.
– הן בן-רב אַתה, – ממשיכה בלה בהעזה של
ילד שובב – ולמה לך כל כך הרבה קרבה למין
היפה ? כל כך הרבה ידידוֹת ?
הוּא לא ענה והיא הוסיפה :
– אך הבנתי ! אַתה צריך לתאר אותן, את
הבנות הללוּ. נושאים דרושים לך לכתיבה. הגד-נא
לי, – צוחקת היא אליו – האם כבר מספּיקים לך
החומר, הלבנים, המלט וכו' כדי לבנות ספּוּר על
אודותי ? או אוּלי עודך חסר חומר במידה ידוּעה ?
הוּא שותק, כאילוּ לא עליו הדבוּר. היא מרגישה,
כי בעלת "חוּצפּה" היא. הוּא ודאי רוצה להפּטר
ממנה.
בפנת-הרחוב הוא אומר לה שלום לפרידה.
ראשה בוער, קודח. רגש לה כאילוּ גרשה אותו
לעולם, לכל הימים.
וקשה לה, כמה קשה !
––––––
בבוקר התרוננה. הסערה שככה. "חטפה" נייר
ועט וכתבה מכתב לסטיסון.
כבאוהל-הרחצה בקיץ השתעשעה, השתשכה,
מתוך חדוה, בכתיבה. הצליפה מלים, משפּטים. ואַף
לא מלה אחת על רגש-אהבתה.
ג.
לז'ניה אין מקום אצל האחיות ביכובסקי. חדר
קטן שכרוּ ובשותפת שלישית אין נחיצוּת להן. בלה
מקבלת את ז'ניה לחדרה היא ומחלקת אתה את מטתה
הצרה.
לילות תמימים הן מדברות זו עם זו. אל הבי-
כובסקיות הן הולכות שתיהן יחד.
פּעם בא סטיטון וספּר, כי קיבל מכתב מאת
מינה, הקטנה שבאחיות ביכובסקי, וּבו תוספת לנינה
וּלשרה. בזהירוּת, מתוך חרדה דתית כמעט, הוציא
את המכתב, קרא את השוּרות האחדות, והחזירו
לכיס-המעיל.
בלה לא יכלה לשבת במנוּחה. היא לא יכלה לר-
אות את סטיסון מחזיק בידיו מכתב כתוּב ע"י אשה
אַחרת.
|
פּתאום נפגשה עם עיני סטיסון. הן הביטוּ בה
בגניבה והרגישוּ, כי כל גוּפה זע, נרתע לאָחור, כממ-
כה קשה, בשעה שראתה את המכתב בידיו.
היא התאַדמה, נתלהטה, ואוּלם מיד הוּטב לה,
כי מבטו ניחם אותה, ריפא פצעה.
ד.
אמא של בלה כותבת : כבר הודיעו לה, נמסר
לה, כי בלה יושבת בכרך בחיבוּק ידים ו"אינה עושה
כלוּם". תואל-נא, איפוא, לחזור מיד הביתה. היא
שולחת לה כסף להוצאות הדרך.
בלה חשה,. כי אמא צדקה. מה "תכלית" בישיב-
תה כאן, והאיש, אשר היא אוהבת אותו, אין לו חפץ
בה ?
ואַף על פּי כן היה עכשיו בלבה מה שלא היה
קודם לכן. דבר-מה גדול. אַף על פי שנחלה "מפּלה"
כה גדולה בסטיסון, הרגישה עצמה עשירה יותר, מכפי
שבאָה לכאן.
הצער – טעמו היה מיוּחד במינו, יקר מאד,
אינטימי. לא היתה רוצה להפּרד ממנוּ.
אבל לנסוע מכאן צריכה היא. היא מחליטה :
בעוד שלשה ימים תצא.
באָה ז'ניה מן הקוּרסים. בלה מספּרת לה, כי
היא עוזבת את הכרך.
ז'ניה נותנת בה עינים כה גדולות, כה עצוּבות,
שהיא, בלה, נופלת על צוארה, מוּכנה לבכות.
– ז'ניה ! – מפליטה היא ביאוּש – איך אוּ-
כל לראות את סטיסון ? אני צריכה להפּרד ממנוּ.
ז'ניה מתבוננת בה ארוּכות ואומרת :
– אל האחיות חדל לבוא.
– אני רוצה לראות אותו ביחידוּת.
– אני משערת, כי אַת יכולה למצוא אותו בבי-
תו ערב-ערב, בשמונה בערך.
– מאַין לך זאת ?
– הייתי שם עם נינה בימים אלה.
בלה גומרת אומר : הים אני רואָה אותו. אבל
אינה אומרת לז'ניה.
משהוּ צבט אותה בלבה, מעין זה שאָדם מרגיש
עם הפשרת השלגים ונשיבת רוּח-האָביב הראשונה.
על כן אינה יכולה להוסיף מה לז'ניה. יקוּדש-נא, אַל-
נא יחוּלל במילים, סופו של הרומן שלה ! סופו ? הלב
ממאן לקבל זאת. סוף ? כחולה אנוש, שהרבה כוחות-
חיים בו, אינו רואה לפניו את המות, כך ממאנת היא
לראות את סופו של הרומן.
8
|
|
ואוּלם הן לא תוסיף לראות את סטיסון. גדול
כל כך המרחק בין עיירתו הוּא ובין עיירתה. גדול גם
המרחק לכרך.
ברטט היא מחכה לערב ורוחצת עוד פּעם את
פּניה, שלא יהיה להם ברק.
––––––
גולת-המנורה הירוקה מאירה חלק מן השוּלחן
ואת פּני סטיסון.
בלה וסטיסון יושבים על כוס טה.
היא כבר סיפרה לו, כי תסע מכאן וכי על כן,
ביקוּרה עתה מוּצדק הוּא.
רק רבע כוס שתתה והיא כבר שיכורה כמו מיין.
פּניה לוהטים. הלב סוער. אין היא מדברת. גם
הוּא שותק. מביט עליה.
הדם דופק בה בעוז. היא שומעת את הטקטוּק
מקרוב, מקרוב. אוּלי שעון הוּא ? לא, זהוּ עורק
בצוארה.
על מסעד הכסא תלוּיה מטפחת-צוארה. היא מפ-
נה ראשה ורואה אותה. זו אדוּמה ; מעוורת את עיניה.
בלה מסירה אותה במהירוּת, חובשת לראשה
וקושרת את הקצוות מתחת לסנטר.
היא לוקחת את הכוס של סטיסון, שעוד לא נגע
בה, מרחיקה אותה קצת ומגישה לו.
– ישתה נא אדוני ! – אומרת היא, כמשרתת
פשוּטה, בת-כפר.
ופתאום, מתוך אנחה חרישית, כאילוּ לא היא
בעצמה עושה זאת, היא נופלת על ברכיו, חובקת את
צוארו ומכסה את פּניו בנשיקות מהירות-מהירות.
הוּא אינו מתנגד, אבל מחזיק אותה במתניה
ברפיון. לבסוף הוּא כאילוּ מחליט ומנסה לחלץ את
צוארו מידיה.
ואוּלם ידיה מהוּדקות זו בזו. אצבעותיה – מנ-
עול. מוּרגש כוח גדול, אָיום, בידיה העדינות, המפוּ-
נקות.
לא היא המחזקת, כי אם כוחה בה. לא גוּפה הוּא
זה, לא ידיה הן אלה. כוח קדמוני, זר, של "נקבה"
הוּא, בשעה שרוצים לנתק אותה מבחירה.
היא בעצמה חשה בקרבה, כי לא היא כאן, כי
אם מישהי אַחרת, בלתי-רגילה.
לבסוף הוּא משתחרר ממנה.
הוּא מחזיק אותה בידיה ומוליך אותה, כהוליך
עורת, אל הכסא שמנגד. שערותיה פרוּעות. היא מבי-
טה בו עתה ממעמקי עיניה שגדלוּ-רחבוּ מאד.
– את מטורפת, – אומר פִּיהוּ. בקולו מוּרגש
רוגז קל.
– עיניו עתה – כשתי-עינות מים תכוּלים.
|
היא מחרישה רגע, כאשמה במה.
– ואוּלם אני מרגישה עצמי עשירה, – מנסה
היא להצטדק.
– כתלמידת גימנסיה אַת מדברת.
– אין אני...
– מדוּע כה קרות ידיך ?
היא נזכרת, כי אַך זה עתה החזיק בידיה. רעד
עבר אותה.
– כי לבי חם, – אומרת היא חרש.
לו נראית, ניכר, תשוּבתה. על פּניו חיוּך טוב.
היא רוצה לשבת על החלון כדי להפיג את אש-
ראשה בזכוּכית הקרה.
הוּא מקדים לגשת ומגיף את התריס.
– מבינה אני, יכול מישהוּ לראות אותנוּ –
אומרת היא כמתוך חלום.
וּכשהיא יושבת על יד החלון הסגוּר מבפנים
והוּא עודנוּ עומד כאן, על ידה, היע נופלת שוּב עליו
בנשיקה.
היא מרגישה את דקירות השער של לחיו, שעוד
לא גוּלחה, וכוּלה רטט ופרפּוּר, כמגלוּי מה חדש. את
הגבר בו גילתה.
– טוב ! – היא אומרת מאוּשרת, נמוגה.
– האם באמת טוב לך ? שמח אני. – הוּא
מביט עליה כבמעינות חמים.
וּפתאום היא נופלת אל תוך זרועותיו הפּתוּחות.
כאילו בשעת סערה, בכל רוחב-כתפותיו, בכל
זקיפוּת-קומתו, הוּא גוחן אליה ומנענעה ומנדנד או-
תה בזרועותיו.
עיניו, אשר עליה, כל כך הן פּקוּחות, כל כך
חמות, כל כך תכוּלות. היא רוחצת בהן, כבמעינות-
רותחים. הוּא גוּפו – כרוּח סערה ; היא – עוד מעט
ותשבר, כבד-עץ דקיק, בתוך זרועותיו.
הוּא אוחז בה בחזקה. מתחת שתי כנפיים גדולות
היא ; הוּא מגן לה.
"מגני" – רוצה היא לזעוק ; אבל היא אומרת :
– עוד מעט אשבר.
המילים כמו מחזירות אותו אל המציאוּת.
הוּא מנדנד אותה לאַט-לאַט, לאַט-לאַט, ומרפּה
ממנה.
עיניו סוערות כמו קודם. אור בהיר מציף פּניו.
לה נדמה, כי היא מעופפת.
היא עולה על כסא שעל ידו ואומרת :
– אני מעופפת.
הוּא מרים אותה, מגביה, ונושא אותה רגע קט.
– הוי, אמא, אמא – ממלמלת היא מתוך או-
שר בלי גבוּל.
9
|
|
הוּא מרפּה ממנה.
– מדוּע קראת "אמא" ?
אין היא יודעת מדוּע.
– מדוּע ?
– כי רציתי שאמא תדע, כמה אושר לי.
הוּא צוחק.
– אַת יודעת, עליך ללכת מכאן.
היא חשה אינסטינקטיבית, כי היא צריכה עכ-
שיו לירוא מפּניו, אבל היא אומרת לו :
– אין אני יראָה מפּניך.
הוּא עומד סמוּך אליה והיא זזה ממנוּ אינסטינק-
טיבית. פּתאום היא רואָה, כי פּניו שקטים הם, אש
עיניו דועכת, אין הוּא סוער עוד. בשקט הוּא מגיש
לה את מעילה.
היא נשמעת לו, כתינוק, ומתלבשת.
גם הוּא מתלבש. שניהם יוצאים.
הוּא חיור עכשיו, שקוּף, מעוּדן. הוּא שקט עד
כדי התמוגגוּת, כאילוּ קשה לו גם לנשום.
הוּא מלוה אותה עד הטראם, מברך אותה לשלום
ומביט עליה כבעינים דוממות, לא-רואות.
כגל גדול, סוער, שנשבר אל החוף, ואין ממנוּ
בלתי אם קצף צחור, קצף הומה, כך הוּא עתה קצף
צחור, הומה.
– שקוּף שלי, צחור שלי, הומה שלי – לוחשת
בלה.
––––––
|
למחרת, אושר כה גדול אין היא יכולה להכיל.
כל העולם כוּלו לבן ותכוּל. בכל פּנה שהיא פו-
נה – לובן רב, תכלת. היא נחנת, אינה יכולה לנ-
שום. עליה מעיק אושר גדול מי. קטנה היא, עדינה
היא מכדי לשאת אושר כה גדול. אין לה כוח להכיל
אותו כוּלו. יש רצון להריק אותו, כיין חומר, עובר על
גדות כוס מלאָה. יש רצון להריק את האושר אל תוך
דמעות.
ובלילה, כשז'ניה חוזרת מן הלימוּדים בקוּרסים,
אין היא מרגשת בבלה כל דבר יוצא מן הכלל. ואוּלם
אַחר כך, כשהן שוכבות יחד במטה הצרה, חשה ז'ניה
כי כתפי בלה רועדות, מתחלחלות מבכי. ז'ניה נרתעת
ומתרוממת מהר.
– מה לך, בלה ? מה תבכי ?
בלה נחנקת. בכיה חזק יותר.
– מה קרה ?
בלה התאַמצה להרגע. היא חשה כמה חלשה היא
עתה, חלשה לשאת את אָשרה, חלשה גם לעמוד בפני
סקרנוּתה הגדולה של ז'ניה ?
האם להענות לסקרנוּתה של ז'ניה ? איזה שד
קטן לחש לה : "העני !". תדע-נא גם ז'ניה ; תשמח-נא
אַף היא באָשרה. אבל מה עליה להגיד לה ?
– ספּרי, בלה ! צותה ז'ניה.
בלה היתה עתה מעין פּתוּח, מעין-נגינה. ואוּלם
מפּיה התמלטוּ רק מספר מילים דלות :
– הוּא חיבק אותי ונשק.
מיוּדית
מנחם פּוזננסקי.
10
|