אני מודה: מימי לא הייתי אדם טרוד ביותר; בעבודתי היה תמיד מעין
קורטוב
של שעמום. משום כך השתוקקתי תמיד למיני שינויים ומקרים
יוצאים מגדר הרגיל, וכשבא
אלי פעם אחד מידידי וביקש ממני לבוֹא אליו
לזמן קצר והפציר והבטיח הבטחות של מה
בכך, לא סירבתי לו ונסעתי.
וקרה:
באחת מתחנות-הדרך עמדתי על הרחבה והתבוננתי, לא
היתה לי הרגשה
שאני בדרך. שאני נוסע. על פסי-המסילה שבין הרכבת שלי ובין הרחבה
עמדה
רכבת שניה. בלי משים העברתי את עיני על חלונות-הקרונות
והרגשתי בפני אשה צעירה.
ומצאה חן: מבט-עין פשוט, הבעת-פנים שלא
היה בה אף אחד ממיני הטיפשות המרובים, שהיו
ידועים לי כבר אז, ומגבעת
רחבת-שולים,מתאמת מאד לפנים האלה. היא היתה יפה. רגעים
אחדים
הבטתי. היא הרגישה בדבר והתחילה מביטה בי. בפשטות ובלי כוונות
הביטה. ומצאה
חן יותר ועוררה רצון להיכנס לקרונה ולבוא עמה בדברים.
לא היה עמי אלא צרור פעוט:
מגבת. השאר, כל החפצים, היו ברכבת
שלי, בקרון המיוחד למטען. לא הרביתי להתיישב בדבר
ולשקלו, כי זה
ימים ושנים כבר היתה קבועה בלבי הכרה, שאסור להחמיץ מקרים כאלה.
נכנסתי אליה, והיא החכמנית, כבר ידעה, שאליה אני מתכוון. וקודם
שהספקתי לגשת אל
ספסלה, פינתה מקום בשבילי בלי ביישנות רגילה.
והתודענו. מי הושיט ראשונה את היד ומה
היה דיבורה הראשון – אין אני
זוכר. הרגשתי את עצמי בטוב. התחנה כבר היתה מאחרינו.
ידעתי, שאַף
הרכבת הקודמת שלי כבר הלכה לה עם חפצי - ולא התחרטתי.
קשה לי לברר
בדיוק, מה גרם בדבר, אבל אותה אי-הבנה רגילה בין אדם
לאדם, המקפחת כמעט את כל האושר
בעולם, לא שררה אז ביני ובינה.
12
מנחם פוזננסקי
דיברנו כאנשים, המכירים זה את זה
תקופות-חיים הרבה, או כילדים, שנזדמנו
יחד בפעם הראשונה וטעמים חיצוניים להתרחקות
אין להם. העפות אחדות
של עיניה ביקשו ממני להתנהג בפשטות ובגילוי-לב והבטיחו גם לי
את
הדברים הטובים האלה. לאחר שתי שעות כבר ידענו שנינו את הכל:
היא – מי אני, ואני
– שעד שנות ההתבגרות שלה חיתה מלבר ככל
הנערות, וּמלגו קלטה-קלטה לתוך לבה המון
התבוננויות שונות, שהשתלבו
זו בזו והונחו שם בלב, שכבות על גבי שכבות.
שנות-ההתבגרות עברו עליה
תוך כדי פריחת כל הכוחות הגופניים והנפשיים, ועכשיו, אחרי
שגלי-
ההתבגרות כבר נחו להם והורישו אותה מין לאות פנימית, שאין כמוה
לנעימוּת, היא
חיה לה לבדה בעיר פלוֹנית, "ישר, בלי חשבונות רבים".
עיניה היפות, המצפינות בעומקן
מעין נובע של הבנה, תבנית גופה
ותנועותיה ליבבו אותי, הבחור, ומשכוני אליה. רצוני
היחיד היה, שהשעה,
שנהיה מוכרחים להיפרד זה מזוֹ, תרוחק ככל האפשר. לגדולות מזה לא
פיללתי. אותה
שעה לא פיללתי.
כשנגשה הרכבת שלנו לתחנה אחת ועמדה תחתיה, כאילו עיכב
אותה
מישהו בחוֹזק יד, והאופנים ניתקו מאליהם כדי סיבוב אחד אחורנית,
נזדעזעו
הקרונות וכל הנוסעים נרתעוּ. בהרף-עין זה הרגשתי, שבאצבעותי
שלוּבות אצבעותיה.
הצלפתי עין עליה, היא – עלי, ואצבעותינו היו שלוּבוֹת
רגע אחד יותר מן הזמן, שהיה
נחוץ לשם הרגעת הרוחות מחמת ההזדעזעוּת
הפתאומית. זאת הרגשנו והבינונו שנינו. מקרה
קל זה ועוד אחרים דוֹמים
לו הלבישו אותי רוח-עוז. וכשנוכחתי אחר כך שטובה היא אשה
צעירה זוֹ
וטהורה, הפלטתי מפי – לא אתבייש: פני נתאדמו קצת – הצעה לנסוע עמה
יחד
וּללווֹתה עד ביתה.
-
בבקשה, בשמחה רבה! – וּלתוך הסכמתה גוּנב רטט של סיפוּק-רצון.
אל עירה הגענו לפנות ערב. עברנו רחובות אחדים וּבאנו אל חדרה.
שלשה ימים הייתי אז
בגן-עדן. זו היתה הלטיפה החמה הראשונה, שיד
רכה של אשה יפה ליטפה אותי. נתקרבתי
אליה, אל לוּבה, יותר מלחברי היקר
לי ביותר. חדרה היה לא-גדול; לא היה בו מן
המציאות המגרה ולא כלום;
שלוה מרגעת קרמה את הכל.
לבני-אדם קרובים זה לזה ביותר,
שנקלעו יחד מזמן לזמן למדוֹרוֹת
שלוש פעמים
13
שונים של יסוּרים או שמחוֹת ושעברו
ביחד, מתוך מלחמות פנימיות, מדרגות
אחדות של התפתחות – לבני אדם כאלה יש לשון
מיוחדת להם, הרבה מלים
פושטות את מוּבנן הרגיל בין שאר בני-האדם ולובשות מוּבן אחר.
מיוּחד.
למוּשגים דקים אין מלים בלשונם ומשמשים להם במקומם רמזים, מבטים
וכיוצא
באלה. בלשון מיוּחדת כזו דיברנו אני ולוּבה. ורק יום אחד הכרנו
זה את זו
...
בלילה-בלילה כשהייתי שוכב על הספה, מכוסה שמיכה חמה, ספק ער
וספק אחוז קוּרי-שינה,
היו באים ההרהורים בדבר מצב-הדברים שביני ובינה.
היו עולים על זכרוני כל מקרי היום,
כל העוויוֹת-פניה, מבטיה, ואחר כך
הרגשותי אני, אחת אחרי אחת. וסוף כל סוף היתה
נולדת בלבי כעין הכרה,
שאמנם דבק אני בלוּבה, אוהב אני אותה, אבל לא אותה אהבה
שסופה
נישואים. זה היה ברור לי. גם יחסיה של לוּבה אלי היו כאלה. בישנית לא
היתה
ופעמים אחדות דיברה עמי על ימי ההתאהבות והאהבה, שאליהם היא
מחכה וכמהה זה כבר.
ואני הייתי יושב תחתי, נצרב מברקי אישוני עיניה;
ובעוד אני מצייר בדמיוני את לבה
פנימה, כשהוא פועם פעימות-פעימות שם,
בכיס-הלב, הייתי חושב וּמכיר, כי לא אלי, לא
אלי היא מכוונת את דבריה.
כך היה הדבר בשלשת הימים הטובים ההם.
רציתי ליישב לעצמי
את הדבר המשוּנה: חי אני במחיצת אשה צעירה,
יפה וטובה, כל-כך פיקחית, כל-כך קרובה
לי, כל-כך מהנה אותי, -
ומחשבה, שהיא צריכה או עתידה להיות אשתי ואני צריך או עתיד להיות
בעלה, אינה באה לא לי ולא לה. מפני-מה ? רציתי ליישב ולא יכולתי.
כל הנועם
שבעולם ירד, בא התכנס אז בחדרה הנחמד, ויפנק אותי,
וילטף, ויגע ברחמים רבים בדקות
שבנימי-לבבי, וירווני עונג, נחת ושלוה.
אוּלם לשהות במצב כזה עמה יחד ולפרפר ככה
באווירה לא יכולתי, ונסעתי
לעירוֹ של ידידי.
______
זה קיבלני בסבר פנים יפות.
הוא היה רווק כמוני וישבנו ביחד,
בחדר אחד. כעבור ימים מספר קניתי לי מכרים אחדים
וחייתי כמו שחיו
כל בני-סביבתי.
14
מנחם פוזננסקי
רשמי לוּבה הלכו הלוך והימוג מלבי
ועד שכתבתי לה את מכתבי
הראשון
עברו כשני חדשים. פקפקתי בדבר, אם לכתוב לה או לא.
ברור
היה לי, שכל התקרבות ביני ובינה הנאה וכאב משמשים בה בערבוביה,
וכשגמרתי בלבי
לכתוב לה, נוכחתי לדעת, שכשם שהיה לי קל לדבר עמה
על כל מה שרציתי, פה אל פה, כך
קשה לי לכתוב לה אף על הקטן
שבדברים. תשובתה באה כעבור חודש-ימים ושום דבר מיוחד לא
היה בה.
אז הוספנו להחליף מכתבים מזמן לזמן, אף-על-פי ששנינו התרשלנו בדבר
ובכל
מכתב ומכתב היו ניכרים סימני-ליאוּת.
קבלת מכתב ממנה היתה נעימה לי, תכתוב לה
מה
שתכתוב, תכתוב לה
כמה שתכתוב והסגנון אחד הוא תמיד, ובכל פעם אני רואה בנייר
את
תמונתה, את עיניה המבינות הרבה, את רישומי-הפנים הרכים שלה, ומרגיש
אני את נגיעתה
החמה. ועוד פרט אחד: קורא אני את מכתבה ומכיר,
שבקרב המלים פנימן מסתמנים איזו
דברים לא-ברורים, מסתמנים ומתיראים,
כביכול, להיראות.
במכתב אחד באה והודיעתני, כי
בימים האחרונים נתאהבה. כל פרטים
לא היו במכתב הקטן ההוא, שסגנונו היה פשוט, טהור
ולוקח-לב כמו תמיד.
כשקיבלתיו נתחמץ לבי מעט. כנראה, לא היתה אהבתי אל לוּבה נקיה
לגמרי
מחלומות רפויים. אבל פצע-לבי בטל בשמחה הרבה שתקפתני. שמחתי על
דברים שונים:
על לוּבה שנתאהבה, שמאושרת היא ושיש לה נפש
לערות עליה את מקורי האהבה, התום והחכמה
שלה; על עצמי – שאני
הוא איש, שאותו יכולה לוּבה להודיע דברים כאלה בהתגלוּת-לב,
ובכלל –
על שיש בעולם עניינים טובים כאהבה ויחסים כביני ובין לוּבה.
ולא חדלה לוּבה
לכתוב גם אחר כך, אלא שמכתביה נעשו תפלים. הכרתי,
שהולכת היא וּמתנוונה לאט-לאט
ושהנועם המיוּחד לה, שהיה ניכר בכל
תג של מכתביה, הולך ועובר עולמית. כך דימיתי אז:
עולמית. על אהוּבה
היתה כותבת באותן המלים עצמן, שבהן כותבות כל האוהבות. הוא היה,
לפי דבריה, בר-לב כבדולח, נחמד, מפותח ו"מעניין"; ואת ה"מעניין"
המפותח, הנחמד
ובר-הלב כבדולח הזה היתה אוהבת ומנשקת,
מנשקת
ואוהבת.
שמונה חדשים אחרי נישואיה
הייתי עוד פעם בביתה, כלומר בביתם.
שלוש פעמים
15
הכל היה שם כמו שציירתי לי. לפניה
וּלעיניה לא היה עוד חינן הקודם. בחדר
היה מזנון. וכשהיתה לוּבה עומדת על-ידו ופניה
נתונות בתוך אחת
ממגירותיו, הייתי רואה את כתפיה העטופות סוּדר ומדמה פעם בפעם,
שאותה שעה עצמה מפהקת לוּבה מתוך הנאה מיוּחדת לתוך חללה של
המגירה. הבעל הצעיר,
שהיה לבוש מין חלוּק, היה יושב ומעורר בי רק
קוּשיה אחת: לשם מה זיווגוּהוּ המקרים
עם לוּבה ? תמהתי – ולא מקנאה.
היתה שעה אחת. בפינת השולחן מזה ישבתי אני וּבפינת
השוּלחן מזה
ישב הוא. ידיו על השולחן וגוּפוֹ מיוּשר, לוּבה נכנסה מן החדר הסמוך
ושאלה
:
- ביגדור, שמא תדע היכן הגפרוּרים ?
וּביגדור השיב:
- אצלי לוּבה.
איני שוכח
את כל הפרטים. היא נגשה אליו, קרסה, תקעה את יד-שמאלה
לתוך הכיס הימני – שוּלי
חלוקו היו תלויים ברשלנות ויורדים למטה –
וגיששה שם זמן מרובה יותר מדי. בוודאי היו
הגפרורים בכיס אחר. ידה
מבקשת ועיניה קמות, אין בהן כלום, והיא כוּלה, לוּבה כולה,
אין בה
כלום.
ביגדור אינו מרגיש כלום. עץ הוא. ידיו על השוּלחן וגוּפוֹ מיוּשר.
כל
עלבון-הצער, כל תפלוּת-הטעם וכל כיעוּר הצורות, המוכנים לבריות
בחייהן, היו שרוּיים
אז על פני האנשים האלה.
____
וכאשר שיגרת-החיים הרגילה והמנוּסה, היודעת מה וּמי
לפניה והפיקחית
על פי דרכה, זו שעשתה מה שהיתה צריכה לעשות בלוּבה, נגעה אחר כך
בי
עצמי, הייתי ממלא אחרי כל מצוותיה מתוך הכרה שלמה, פעמים בלא
רצון ופעמים גם ברצון.
לזה קדמו השנים המרוּבוֹת של חיי הפנימיים
המכוּנסים בתוך עצמם, שנוֹעם מיוּחד
במינוֹ היה להם. גם אז לא הלכתי
בגדולות, לא דרשתי במוּפלא, לא ביקשתי יותר מדי,
אלא חייתי חיים
שיש להם טעם ושזוּהמה אינה דבקה בהם. את בני-האדם ידעתי, אם מעט
ואם
הרבה, ולא פקפקתי בדבר, שיש ויש טובים ביניהם. לפעמים הייתי
מרגיש, שצביוני הולך
ונמחה, בלא יודעים, מעט-מעט, ויש שהייתי מצטער
על זה. והלכו להם הימים הלוך ושטוֹף,
עד שהזמין לי המקרה את לוּבה
16
מנחם פוזננסקי
ונתעוררו בי, בפעם הרביעית או
החמישית, ההבנה המקפת, ההרגשה החריפה,
וּבכלל, כל ההוויה המפכה והמהנה. גל זה היה
האחרון בימי-נעוּרי, ואחריו
באוּ החיים הרגילים ולא הרפו עוד.
באהבה שאהבתי אשה
אחת, בנישוּאַי ובדבקוּתי במשפחה שלי שימשו
בערבוּביה יסודות מרוּבים ושונים, שקשה
היה לי למצוא בהם את ידי ואת
רגלי. בוודאי היה הכל כמו שצריך להיות. אשתי היתה אשה
בינונית,
וּבבחינות אחדות טובה מבינונית – ואהבתיה; ילדי היו יפים וטובים;
דאגות-הפרנסה לא קשו מנשוֹא, חייתי.
מוּבן מאליו, שאת לוּבה לא שכחתי. כמעט יום-יום
היתה עולה על
זכרוני ועמה יחד – אותו ערב, שבו נמצאתי בביתה בפעם האחרונה, החלוּק
שלו, של ביגדור, והסוּדר החדש שלה, של לוּבה. מכתביה היו חביבים
עלי
כמעט כבאותה
שנה ראשונה. אין אני יודע, אם בי היתה הסיבה, או בה,
ואולם כשעברו שנים אחדות
התחלתי מרגיש עם קבלת-מכתב ממנה מעין
אותן הרגשות של אז, כלומר: תכתוב לה על מה
שתכתוב, תכתוב לה
כמה שתכתוב, והסגנון אחד הוא תמיד, ובכל פעם אני רואה בנייר
את
תמונתה של לוּבה הצעירה, עם עיניה, עם רישומי-פניה, ומרגיש את רפרוּפם
של הימים
הטובים שעברו.
וּבכן, עוד פעם לוּבה. לא היתה לו, לעוֹנג של קירבה, החריפות של
הפרפוּרים הראשונים בשעתם; רכּוּת מיוחדת וקבוּעה חפפה עליו. שוב
לא היה באהבה מן
הגירוּי של אהבת-הנעוּרים, אלא היה בה מאותו רגש,
שלכאורה מצוּי הוּא בין חבר לחבר
ושבאמת אפשרי הוא רק בין גבר לאשה.
רציתי לראות אותה, וכתבתי לה על זה. תשובתה היתה
רצויה, ומעין
הדברים, שאמרה לי אז בקרון: - בבקשה, בשמחה רבה! – הרגשתי בה.
לנסוע
אליה היה לי לא קל ולא קשה. לערעורים מצד אשתי יכולתי,
אמנם, לחוּש, אבל אפשר היה
לי גם שלא לחוש. כל נימי הדבר היו דקות
מאד ועדינות. ומפני זה עצמו ומפני שרצוני
היה לנסוע – נסעתי. סבוּר
הייתי מאיזה טעם לא-ברור, שזמן בואי אל לוּבה יחוּל בימים
שביגדור
לא יהיה בביתו, כלומר בעירו. אבל טעיתי. לּובה נתכוונה, שיהיה דווקא,
וכשנזדמנוּ שלשתנו יחד בפעם הראשונה רמזה לי בעיניה:
- אדרבה ואדרבה.
שלוש פעמים
17
אולם רמז זה היה מן הרמזים הפשוטים, שאין בהם מקום לגלות פנים
לכאן וּלכאן.
עם
כניסתי לביתה של לוּבה לבשה אותי רוּח מיוּחדת במינה. בביתי,
עם כל דבקותי במשפחתי
ועם כל המנהג הרגיל והתפל, שהייתי נוֹהג בכל
הדברים והמעשים, הייתי בבחינות ידועות,
ויהא לא-חשובות, צעיר למדי.
לא יכולתי להסיח מלבי הסחה שלמה את העניינים,
שהעסיקוּני בשנות-
הנעוּרים. כשהיו באים אלי המכרים עם נשיהם הצעירות הייתי שמח,
ועם
זה
– יושב על הכיסא מתוך אי-מנוחה: מרגיזות אותי היו התנועות המתונות
והעינים
האומרות-טובה של אורחי. וכשהייתי מסב אל שולחני, שולחן-
העבודה, עם כלי-הכתיבה
הטובים שעליו וקורא, מתוך שתית טה טוב-טעם
וּנעים-ריח, מאמר ירחוני, היתה הרגשתי
נפגמת מחוסר ההתאמה שביני,
כלי-הכתיבה והטה וּבין כובד-עניינוֹ של המאמר
ודיוּק-סגנונו.
והנה באתי אל לוּבה – ופתאום נעשיתי בן-חורין מכל שיוּרי הבחרוּת
.
בבוקר-בבוקר הייתי קם, רוחץ ידי וּפני יפה-יפה, מתלבש כהלכה, עושה
את שערותי ונכנס
בהכרת ערך עצמי אל החדר הסמוך והמרוּוּח לשם אכילת
פת-שחרית.
לובה היתה מקבלתני
בסבר פנים טובות. היא היתה עוד יפה ואוּלי גם
יפה מאז. מה שלא מצא חן בעיני לפני
שנים אחדות נעלם עכשיו מעיני
לגמרי.
"לא נשתנתה לוּבה, לא נשתנתה! וטוב מאד הדבר,
שלא נתרחקנו
זה מזו!"
כך הייתי חושב, יושב וּמזין את עיני. ליבּבוּני השלמות שבה,
פשטוּתה,
כוח-ההבנה שבעיניה. ועל כולם – החכמה הרבה שלה. ברקי אישוני-עיניה
לא צרבו
עוד את פני, אלא ליטפו אותן ברוך. נתחדשה לנו אותה לשון-
רמזים וחצאי-דיבורים של
שלושת ימי הנוֹגה והזוֹהר הרחוקים, ודיברנו
הרבה-הרבה.
היתה נכנסת ילדה בת ארבע,
יפה כאמה וּמשעשעת במתינותה, נכנסת
מתוך תמימות ילדותית ומודיעה:
- אמא, יוצאת אני,
הולכת אני!
ולוּבה היתה קמה ממקומה לשלח את הקטנה ושולחת אגב-קימה מבט
18
מנחם
פוזננסקי
בי, כאומרת: "חכמנית היא בתי, כי בתי היא".
היתה לוּבה יוצאת וגם אני
הייתי קם ומזמן את רגלי לצעוד בקצב
ובמידה, פסיעות-פסיעות, על פני החדר. וכך הייתי
חושב: "טוב לי כאן
מאד, נהנה אני כאן, ומפני-מה נצטרכה לוּבה להיות אשתו של ביגדור
ולא
שלי ? וכי רק כדי שאחת בכמה שנים נימצא, אני ולוּבה, ימים אחדים
במחיצה אחת,
ושמחיצה זו תנעם כל-כך לשנינו ? אולי; אולי לשם זה; שהרי
אלמלי היה להפך – כך הייתי
חושב – לא היו ימים אחדים כאלה באים
עלינו לעולם".
רוחי היתה טובה עלי. שעות
בין-השמשות, ואחריהן שעות-הערב, היו
עוברות עלי בעוֹנג. על פי רוב היתה לוּבה
המדברת ואני השומע. בשטף רך
היתה מדברת וּמספרת, מספרת וּמדברת, ונוגעת לפעמים
בדברים, שהעוויות-
שפתיה היו מעידות עליהם, שאני הוא היחיד שנזקק להם. מוּבן מאליו,
שגם
בין דיבורי שלי היו דברים, שרק היא היתה היחידה הנזקקת להם.
רישומו של ביגדור
לא היה ניכר כמעט. ואף לפגיעה קלה מצדו לא
חששתי. הרגשתי בזה את ידה הרגילה של
לוּבה, שהשרתה על כל היחסים
שבין שלשתנו את רוח פיקחותה השלוה.
בוקר אחד היה
ושהייתנו בפת-השחרית היתה ארוכה מן הרגיל. זה
היה ביום שלפני האחרון. ישוב ישבתי,
האזנתי לכל דבריה של לוּבה וּבכל
רגע ורגע התפללתי בלבי, שתגע לוּבה גם באותה נסיעה
שלנו. ותפילתי
נתקיימה.
- נזכרת אני באותה נסיעה – לא הזכירה לוּבה, אלא דיברה לה
בשטף
הרך שלה – ובעמידתך מול חלוני ובכניסתךאחר כך לתוך קרוני, ואחר-כך,
ואחר כך,
ומגוּחך היה הדבר, כשהרכבת עמדה פתאום פעם אחת וכל
הקרונות נזדעזעו...
ובתנועה אחת
של שמורות-עיניה השלימה את סיפוּר-המעשה.
אחר כך שתקה, שתקה, ופתאום פנתה אלי
ואמרה:
- וכך נסתבכו אז אצבעותינו.
הכניסה לוּבה את אצבעותיה לתוך אצבעותי והראתה
לפי תוּמה, לפי
תוּמה, איך נסתבכו אצבעותינו אותה שעה.
וּכששבתי למחרתיים הביתה
ונפניתי קצת מבני-משפחתי, נכנסתי לחדר-
שלוש פעמים
19
עבודתי וזימנתי את רגלי לצעוד
בקצב ובמידה על פני החדר. וכך הייתי
חושב: "לוּבה חביבה עלי, לוּבה מוסיפה לויית
יופי לחיי – ומפני מה
נצטרכה להיות אשתו של ביגדור ולא שלי ? וכי רק כדי שאחת בכמה
שנים נימצא, אני ולוּבה, ימים אחדים במחיצה אחת, ושמחיצה זו תנעם
לשנינו עד
פרפורי-לב ? - אוּלי; אוּלי לשם זה; שהרי אלמלי היה להפך –
כך הייתי חושב – לא היו
ימים אחדים כאלה באים עלינו לעולם".
נדפס: "השלוֹח", עורך - י. קלוזנר, יוני 1912.
מנחם פוזננסקי
דְּמֻיּוֹת
מְלַוּוֹת
כתבים
שלוש פעמים
ניגון אבל
זהרורים
מוטיבים גנסיניים
אבטוביוגרפיה
ההסתדרות הכללית של העובדים העברים
בארץ-ישראל
הוצאת הקיבוץ המאוחד תשי"ח
זכרונות צילה לוין-דראפקין על א.נ. גנסין
בשנים ההן – ציליה דראפקין
דוליטל הרופא ומאורעותיו
העיוורים והפיל
האיש הראשון שראיתי
נוסע המחלקה הראשונה
יהודים רוקדים
חלוצים סוללים כביש
יום עיון
מהם אוסמוזה אוסמוזה הפוכה ולחץ-אוסמוטי
אנרגית התפלה של מי-ים
מספר אבוגדרו משקל אטומי ומשקל מולקולרי