נוסע המחלקה הראשונה, שאכל זה עתה את ארוחת-הצהרים בבית-
הנתיבות, והיה שרוי בגילוּפין במקצת, התפרקד על ספת-הקטיפה, התמתח
בהנאה ונרדם. לאחר שנימנם לא יותר מחמש דקות, הסתכל בעיני-שמן
אל ה- vis-à-vis שלו, גיחך ואמר:
      –    אבי-הוֹרי, נשמתו עדן, אהב שלאחר ארוחת-הצהרים תגרדנה נשים
עקבי-רגליו. אני דומה לוֹ בכל, ורק  בהבדל זה,  שאחרי ארוחת-הצהרים אני
מגרד לי לא את עקבי, כי אם את לשוני ומוחי. אוהב אני, נפש חוטאת
שכמוני, ללהג על קיבה מלאה. התרשני לפטפט מעט עמך ?
      –     אנא בטובך, – הסכים ה- vis-à-vis
      –   לאחר ארוחה טובה איני זקוק אלא לגורם של מה-בכך, כדי שיעלו
במוחי  רעיונות  גדולים,  לעזאזל.  למשל,  זה עתה ראינו  שנינו  ליד המזנון
שני אנשים צעירים, והלא שמעת שאחד מהם בירך את חברו לרגל הפרסום
שזכה לו.  "ברכתי לך, אמר,  כבר  כיום  מפורסם אתה,  ואתה מתחיל לקנות
לך שם".  אל-נכון,  שחקנים הם, או עתונאים מיקרוסקופיים. אך לא הם
מענייני.  אותי,  אדוני,  מעסיקה כעת השאלה,  מהי, בעצם, משמעוּתה של
המלה "תהילה" או "פרסום". מה דעתך ?  פושקין קרא לתהילה  –  טלאי
ססגוני על גבי לבוש-שק, כולנו תופסים אותה במובן זה של פושקין, כלומר,
באורח סוּבּיאֶקטיבי, פחות או יותר, אולם איש לא נתן עדיין הגדרה ברורה,
הגיונית למלה הזאת.  מחיר יקר הייתי נותן בשכר הגדרה שכזו !
       –     ולמה היא דרושה לך ?
       –   רואה אתה, אילו ידענו, התהילה מהי, אולי היינו יודעים גם את
האמצעים לרכוש אותה,   –   אמר  נוסע  המחלקה  הראשונה לאחר שחשב
מעט,   –  עלי להגיד לך, אדוני, כי בגיל צעיר יותר שאפתי בכל נימי נפשי
לקנות לי שם. הפרסום היה נושא-שגעוני, אם ניתן לומר כך. למדתי, עבדתי,
לילות  לא  ישנתי,  מנעתי בִּלעי מפי וקיפחתי את בריאותי,  ודומני,  ככל
שאוּכל לדוּן בלא משוא פנים, כי היו לי כל הנתונים להגיע לפרסום. ראשית,
הריני   מהנדס  לפי  מקצועי.   בימי חלדי  בניתי  ברחבי  רוסיה  כשתי-עשרות

                                               234     

                                         נוסע המחלקה הראשונה                               235

גשרים נהדרים, התקנתי אספקת-מים בשלוש ערים, עבדתי ברוסיה, באנגליה,
בבלגיה... שנית, כתבתי הרבה מאמרים מיוחדים במקצועי. שלישית אדוני,
היתה בי חולשה לכימיה משחר-ילדותי ממש ; אגב התעסקות בשעות-הפנאי
במדע זה מצאתי אמצעים להפקת  כמה  חומצות  אורגאניות,  ובכל ספרי-
הלימוד לכימיה שבחוץ-לארץ תמצא את שמי.  כל ימי נשאתי במישרה
ממשלתית והגעתי לתואר של יועץ-ממלכתי-בפועל, ותיק-השירות שלי הוא
ללא-דופי.  לא  אבוא  להוגיע  את תשומת-לבך  בפֶרט  כל הישגי ועבודותי, 
רק אוֹמַר כי פעלתי הרבה יותר מפלוני נודע-לשם, ואחרי כל אלה ? הנה-נא
זקנתי,  מתכונן  לפחת  את נפשי,  אם ניתן לומר כך,  ופרסומי הוא לא יותר
משל  הכלב  השחור  הזה,  הרץ  כאן  על  פני  הסוללה.
      –     זה מנַיין ? אולי גם נודע-לשם אתה ?
      –     המ !.. ובכן,  נבחון מיד...   הגידה-נא השמעת  מימיך את השם
קריקוּנוֹב ?
      ה- vis-à-vis נשא עיניו לתקרה,  חשב מעט וענה בצחוק:
      –     לא, לא שמעתי... – אמר.
      –     זה שמי, אתה אדם משכיל ובא-בימים, ולא שמעת על אודותי אפילו
פעם אחת – והרי זו הוכחה משכנעת !  אין זאת, כי  בשאפי  לפרסום, עשיתי
לא את הדרוש לכך, כל עיקר. לא ידעתי את הדרכים הנכונות, ובחפצי לתפוס
את התהילה  בזנבה,   פניתי  לא  מן  הצד  הדרוש.
      –      ומה הן  איפוא  הדרכים  הנכונות ?
      –      השד יודע אותן !  תאמר :  כשרון ? גאוניוּת ? סגוּלות-עילוּי ? לאו,
לא זה, אדוני... בצדי חיו ועלו-בסולם אנשים, שהם נבוּבים לעומתי, אפסיים
ואפילו קלוקלים. הללו עבדו פחות ממני, פי אלף, כל מאמצים לא עשו,
בכשרונות לא הזהירו,  ולפרסום לא חתרו, ועכשיו צא והתבונן בהם ! 
שמותיהם מזדמנים פעם בפעם בעתונים ובשיחות !  ואם לא נמאס לך לשמוע,
אביא לך דוגמה  להסבר.  לפני שנים אחדות בניתי גשר בעיר ק.  עלי לאמור
לך,  כי השיעמום בק.  מנוּולת זו היה נורא.  דומני,  לולא  הנשים והקלפים
הייתי יוצא מדעתי.  ובכן,  עניין של עבר הוא,  מחמת שיעמום  נתחברתי שם
עם זַמרוֹנֶת אחת.  זמרוֹנת זו,  השד ידענה,  העירה  התלהבות בפי כל,  ואילו
לפי דעתי – מה אגיד לך ? – היתה זו בריה רגילה ושכיחה, שרבּוֹת כמותה.
בחוּרוֹנת נבוּבה,  קאפריסית,  חמדנית,  ונוסף על כל אלה גם טיפשה.  היא
אכלה הרבה,  שתתה הרבה,  ישנה עד חמש שעות לפנות ערב,  ותו לא,
כמדומה.  חשבוּה  לקוֹקוֹטית,  –  זה היה מקצועה,  –  אולם  כשרצו  לנקוט  
לשון ספרותית קראו לה שחקנית וזמרת. קודם הייתי חובב-תיאטרון נלהב,
ומישחק-מרמה  זה  בשם  שחקנית  עורר  את  חמתי  להחריד.  זמרוֹנת  זו שלי

236                               א. פ. צ'כוב

לא  היתה  לה אף זכות כלשהי להיקרא שחקנית,  ואף לא זמרת.  זו  היתה 
בריה ללא כל כשרון,  ללא כל רגש,  אפשר גם לאמור,  בריה עלובה היתה זו.
עד כמה שאני מבין היתה זמרתה גרועה ביותר,  וכל חמדת "אמנוּתה" היתה
בכך, שהיתה מוֹללת ברגלה, בשעת הצורך, ולא היתה מצטנעת כשהיו נכנסים
לחדר-האיפור שלה. בדרך-כלל היתה בוחרת ווֹדאֶווילים מתורגמים, בלוויית
זמרה, שאפשר היה להתגנדר בהם בחליפת-גבר מהודקת.  כללו של דבר  – 
תוּף !  בכן, שים-נא לב. זכורני,  כאילו אך עתה קרה הדבר :  היתה חנוכת
הגשר החדש, פתיחה חגיגית של התנועה בו. תפילת-בציבור, נאומים,
טלגראמות וכו'.  אני,  יודע אתה,  הייתי מתשוטט  ליד יציר-טיפּוּחי והייתי
חושש כל הזמן, שמא יתפקע בי לבי מתוך התרגשות של יוצרים. עניין-עבר
הוא,  ואין טעם להתענוו, ועל כן אומר לך, שהגשר, מעשה-ידי – נהדר היה !
לא גשר,  כי אם תמונה, תאווה-לעינים !  ואיך לא אתרגש, אם העיר כולה
נוכחת בפתיחה. " ובכן, חשבתי, עכשיו ינקוב אותי הקהל בעיניו איה איסתר ?"
ואולם  לשוא,  אדוני,  חָרדתי  –  אהה !   מלבד  האנשים הרשמיים לא נמצא
אף אדם  אחד שהסב אלי אף תשומת-לב קלה ביותר.  עומדים האנשים בהמון
על החוף,  מביטים  כּכבשׂים אל הגשר,  ואינם נותנים דעתם כלל לאיש אשר
בנה את הגשר הזה.  וילכו לעזאזל !  מאותה שעה, אומר אגב אורחא,  שנאתי
את הקהל הנכבד  הזה שלנו.  אבל  נמשיכה-נא.  פתאום עברה סערה בקהל :  
שוּ-שוּ-שוּ... הפנים נתחייכו, הכתפיים נעו. "ודאי השגיחו בי" – הרהרתי,
כולי האי,  גדוּלה שכזו !   והרי  אני רואה,  בין  הקהל  מבקיעה לה דרך הזמרת
שלי,  ובעקבותיה כנוּפיה של מופקרים ;   ומבטי הקהל רצים  בחפזה בערפה
של תהלוכה זו.  התחילה לחישה באלף קולות :   "זוהי אותה... נהדרת !
מקסימה !" עתה הרגישו גם בי. שני פרחחים – כנראה, מבין חובבי אמנות-
הבמה שבמקום,  –  הסתכלו בי,  החליפו מבטים ופתחו בלחש :  "זה הוא
המאהב שלה !" איך נראה הדבר בעיניך ? ואיזו דמות נאלחת בצילינדר,
בפרצוף שלא גוּלח זה כבר,  נעה זמן רב על-ידי, מרגל לרגל, אחרי-כן פנתה
אלי  במילים  אלה :
      –      יודע מר מי הגברת ההולכת על פני החוף שם ?   זו היא פלונית...
קולה  הוא  למטה  מכל  ביקורת,  אך על-כן  היא  שולטת  בו בתכלית 
השלמוּת !..
      –      האין  אתה  יכול  לאמור לי,  -  שאלתי את הפרצוף הנאלח ! –  מי
בנה  את  הגשר  הזה ?
      –      באמונה, איני יודע !   –   השיב הפרצוף.   –   איזה מהנדס !
      –      ומי,   –   שאלתי,   –   בנה בק. שלכם  את  בית-הכניסה ?
      –      גם זאת לא אוּכל לאמור לך.

                                         נוסע המחלקה הראשונה                               237

      אחרי-כן שאלתי מי נחשב בק. לפדגוג הטוב ביותר, מי האדריכל הטוב
ביותר,  ועל  כל  שאלותי השיב  הפרצוף הנאלח באי-ידיעה.
      –      והגידה-נא,  -  שאלתי  לבסוף :  עם  מי רואה-חיים  הזמרת  הזאת ?
      –      עם  איזה  מהנדס  קריקוּנוֹב.
      בכן, אדוני, איך זה נראה בעיניך ? אבל אמשיכה-נא... מינאֶזאֶנגאֶרים
ומשוררי-תהילות חדלו זה כבר מן העולם, והפרסום נעשה כמעט רק בעזרת
העתונים בלבד. למחרת אחרי חנוכת הגשר אני תופס בלהיטות את "המודיע",
עתון המקום,  והריני  מבקש  מה נאמר שם על מעלתי.  זמן רב אני מריץ עיני
על פני כל ארבעת  העמודים,  ולבסוף   –   הינה, הינה !  אני  מתחיל  לקרוא :
     "במזג-אוויר מצוין נתכנס אתמול קהל עצום, ובראשו כבוד מושל הפלך,
פלוני בן פלוני, ושאר רבּי-שלטון, לטכס חנוכת-הגשר החדש וכו,... ובסוף : 
"בטכס נוכחה בין השאר, מזהירה ביופיה, השחקנית המחוננת שלנו, חביבת-
הקהל של ק., פלונית בת פלוני. הופעתה עוררה סאֶנסאציה, כמובן מאליו.
הכוכבת היתה לבושה וכו'."  ועלי – אף לא דיבור אחד ! אף לא חצי-דיבור !
אם אמנם עניין קטנוני הוא מאוד,  בכל זאת,  הלא תאמין לי,  באתי  אז  לידי 
בכי מחמת כעס !  הרגעתי עצמי בכך, שהפרובינציה הלא נואלת היא,  ואין 
לבוא אליה בתביעות, וכי לשם פרסום יש לנסוע למרכזי הרוח, לערי-הבירה.
אגב,  באותם הימים תכנית אחת קטנה שלי מונחת בפטרבורג,  מסוּרה
להתחרות,  ומועד ההתחרות קרב לבוא.
      נפרדתי  מעל  ק. ונסעתי  לפיטאֶר.  ארוכה  הדרך מק. לפיטאֶר.  ובכן,  
שלא להשתעמם, לקחתי לי תא לחוד, ועמי... כמובן, גם הזמרת. נסענו, וכל
הדרך אכלנו, שתינו יין שמפאניה ו-טרוּ-לא-לא ! אך הנה אנו באים למרכז
הרוחני.  באתי לשם בעצם יום התחרות,  והיה לי העונג,  אדוני, לחוג את
הנצחון : עבודתי זכתה בפרס הראשון. הידד ! למחרת היום אני יוצא לרחוב
ניאֶבסקי וקונה בשבעים פרוטה כל מיני עתונים. ממהר אני אלי לחדר-המלון,
שוכב  על  הספה,  מתגבר  על  הצמרמורת וממהר  לקרוא.  עובר  על  עתון
אחד –  אין מאומה !  עובר על עוד אחד  –  אף לא זֵכר !  לבסוף,  ברביעי,  
נתקל אני בידיעה כזו : "אתמול הגיעה ברכבת המהירה לפטרבורג השחקנית
הפרובינציאלית המפורסמת, פלונית. אנו מציינים בעונג, שהאקלים הדרומי
השפיע  לטובה  על  מודעתנו :  חיצוניוּתה הבימתית  הנאה"...  –  ואיני זוכר
מה עוד נאמר שם !  ולמטה-למטה, מתחת לידיעה הזאת נדפס בפטיט זעיר
ביותר :  "בבחינת התחרות זו וזו נתכבד אתמול מהנדס פלוני בפרס ראשון".  
ותו  לא.  ונוסף  לזה  סילפו גם  את  שם  משפחתי :   במקום  קריקוּנוֹב  כתבו
________
     *  פטרבורג

238                               א. פ. צ'כוב

קירקוּנוֹב. הרי לך איפוא מרכז רוחני. ועדיין אין זה הכל. כאשר יצאתי מקץ
חודש את פיטאֶר, דנו כל העיתונים, בזה אחר זה, על "רבת הכשרון שלנו,
האלוהית, שאין דומה לה". ולא עוד כינו את מאהבתי בשם משפחתה, אלא
בשמה ובשם האב...
      כעבור שנים אחדות בקרתי במוסקבה. נקראתי לשם על-ידי ראש-העיר,
במכתב  שכתב לי  בעצם ידו,  בעניין  שמוסקבה  מדברת  בו  בעתוניה זה
למעלה ממאה שנה. אגב ביקורי, קראתי שם באחד המוזיאונים חמש הרצאות
פומביות, לטובת מוסדות-צדקה. דומה, יש בכך כדי להתפרסם בעיר למשך
שלושה ימים לפחות,  האם לא כן ?   אולם,  אהה !  אף עתון  מוסקבאי  אחד
לא השמיע דבר עלי. על שריפות, על אוֹפּאֶראֶטה, על נבחרי-העיר השקועים
בתרדמה,  על סוחרים שתוּיים  –  על הכל מדובר, ורק על ענייני, על תכניתי,
על ההרצאות – אף לא בת-הגה. והקהל המוסקבאי החביב ! הריני נוסע
בטראם... הקרון מלא עד אפס מקום :  כאן גם גברות, גם קציני-צבא,
סטודנטים,  קורסיסטיות  –  שניים-שניים  מכל  בשר.
      –     אומרים, שהעיריה הזמינה מהנדס בעניין פלוני !  –  אמרתי לשכני
בקול  רם,  כדי  שישמע  הקרון  כולו,  –  אין מר יודע,  מה שם  המהנדס הזה ?
      השכן הניע ראשו לשלילה. כל שאר הקהל העיף בי מבט מרופרף, ובכל
העינים  קראתי  : "אין  אני  יודע".
      –     אומרים,  מישהו קורא הרצאות במוזיאון פלוני ! – נטפל אני אל
הקהל,  מבקש  להיכנס  בשיחה.  –  אומרים,  מעניין !
      איש גם לא ניענע בראשו.  ברור היה,  כי לא הכל שמעו על אודות
ההרצאות,  והגבירות לא ידעו אף על מציאוּתו של המוזיאון. כל זה – מילא,
אבל  תאר-נא  בנפשך,  אדוני,  פתאום ניתר כל הקהל ממקומותיו וחש אל
החלונות.  מה הדבר ?  מה קרה ?
      –     הביטו,  הביטו ! –  דחפני  שכני,  –  רואה  מר את הבּרוּנאֶט הלז,
שעולה  לכרכרה ?  זהו  הרץ  המפורסם  קינג !
      וכל הקרון כולו פתח לדבר,  מתלעלע כולו, על הרצים, שהעסיקו בעת
ההיא  את  הרוחות  במוסקבה.
      יכול  הייתי להביא בפניך עוד דוגמאות הרבה,  אבל,  סבורני,  די גם  
באלה.  ועתה נניח כי בנוגע אלי שוגה אנוכי,  כי אך רברבן ולא-יצלח הנני,
אולם מלבדי-אני יכול הייתי לציין לך רבים מבני-דורי, אנשים מצויינים
בכשרונותיהם ובחריצוּתם, שמֵתוּ עלוּמי-שם. כל אלה נוסעי-הים הרוסים,
הכימאים, הפיזיקאים, המיכנאים, החקלאים – האם נודעו לשם ? האם המון-
המשכילים הרוסי מכיר את הציירים הרוסים, את הפַּסלים, את אנשי-הספרוּת ?
יש  אשר  איזה  כלב  ספרותי   זקן מכתת  רגליו  עשרות-שנים  על  סיפּי  בתי-

                                         נוסע המחלקה הראשונה                               239

המערכת, מוציא מתחת ידו נייר כתוב, בשיעור עצום, נתבע עשרים פעם לדין
בעון השמצה,  ואף על-פי כן  אינו  מרחיק  אף  כדי  צעד  אחד מקן-הנמלים
שלו !  קרא-נא לי,  לפחות,  שם איש אחד מרבּי-הספרוּת שלנו, שנתפרסם
בטרם יצא הקול על פני הארץ, כי נהרג בדוּ-קרב, או נטרפה דעתו, או שנדון
לגלות, או  שהוא  משחק  בקלפים  שלא  בהגינוּת !
      נוסע  המחלקה  הראשונה  נתלהב כל-כך,  עד  כי הפיל  את  הסיגאריה
מפיו  וקם  ממקומו.
      –     כ-כן – המשיך בזעם :  –   ובהקבלה  לאנשים האלה  אביא  לפניך 
כל מיני זמָרות, לוּליינים, להטוּטרים, הידועים אף ליונקי-שדים. כ-כן !
      הדלת חרקה, נשבה רוח-פרצים, ולקרון נכנסה בריה קדורנית, בגלימת-
כתף, בצילינדר ובמשקפיים כחולים. הבריה סקרה את המקומות, העיבה פנים
ועברה  הלאה.
      –     יודעים אתם מי הוא זה ? – נשמעה לחישה חרֵדה מפינה רחוקה
שבקרון. – זהו .N. N , הקוביוסטוס-הרמאי המפורסם, בן-טולה, שנתבע לדין
בפרשת הבאנק של העיר אוּ – –
     –      הרי לך !  – קרא נוסע המחלקה הראשונה וצחק. – את הקוביוסטוס
של טוּלה הוא מכיר, אך שאלו אותו מי הוא סאֶמיראדסקי, צ'איקובסקי או
הפילוסוף סוֹלוֹביוֹב ויניד בראשו... חזירוּת !
      משך שלוש דקות השתררה דוּמיה.
      –     הרשיני-נא גם אני לשאלך, –  אמר ה-vis-à-vis אגב שיעול חרד : –
המכיר  אתה את  השם  פּושקוֹב ?
      –     פּושקוֹב ?   המ !... פּוּשקוב... לאו, אין  אני מכיר !
      –     זהו  שמי... הגה  ה- vis-à-vis במבוכה.  –  הרי שאינך מכיר ? ואני
זה לי שלושים וחמש שנים שאני פרופיסור באחת האוניברסיטאות הרוסיות...
חבר  האקדמיה  למדעים...  פירסמתי  לא  אחת  בדפוס...
      נוסע המחלקה הראשונה ושכנגדו החליפו מבטים זה עם זה ונתנו קולם
בצחוק.

                                     א. פ. צ'כוב

      רומאנים    קצרים     וסיפורים

                                         תרגם

                                 מ.  ז. ולפובסקי



         ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל
                         הוצאת הקיבוץ המאוחד תשט"ז

Anton Chekhov: The First-Class Passenger

אוסמוזה התפלה וקרנו
צינור מים מתוקים במקום תעלת הימים
מהם אוסמוזה אוסמוזה הפוכה ולחץ-אוסמוטי
אנרגית התפלה של מי-ים
מספר אבוגדרו משקל אטומי ומשקל מולקולרי
העיוורים והפיל
האיש הראשון שראיתי
דוליטל הרופא ומאורעותיו
נוסע המחלקה הראשונה
יהודים רוקדים
שלוש פעמים
חלוצים סוללים כביש
יום עיון
סיפורים
Facebook